ציור של יוחאי: שמש, שמיים וכאוס
ללא מילים
יוחאי (שם בדוי) ילד צנום, חייכן, חם ורגיש, הגיע אליי כשהיה בן ארבע וחצי ויחד יצאנו למסע
מאתגר לאורכהשל שנה. היה לו עיכוב התפתחותי קשה מאוד בשפה, הוא לא דיבר כלל, רק
הגה קולות. אוצר המילים שלו היה מצומצם עד מאוד. במקביל למפגשים איתי התחיל יוחאי
טיפול אצל קלינאי תקשורת והלך לגן שפתי שם השתלב טוב מבחינה חברתית, אך לעתים
כשהיה פונה במגע לילדים אחרים, חשבו שהוא מנסה להכות אותם ולכן הרביצו לו.
אמו, שאיתה היה לו קשר קרוב וחזק מאד, הייתה היחידה שהצליחה להבין אותו ושימשה לו כפה
בכל מקום אליו הלך. בכל תחילת מפגש שלנו הייתה משתפת אותי בדברים שיוחאי רצה לומר לי
והוא מצידו היה מגיע באופן קבוע עם עוגייה קטנה עבורי כדי להביע את חיבתו אליי בדרך
שאינה מילולית. עם אביו הקשר נותק ויוחאי לא דיבר עליו כלל.
לצד החיבה הגדולה שחשתי כלפי יוחאי, הרגשתי גם בקושי מולו. כבר מההתחלה סמך עליי יוחאי
והאמין בי ואני ניסיתי למצוא אצלו את המילים. הוא היה משמיע קולות לא ברורים כשרצה לומר לי משהו, ואני הייתי מתוסכלת מהניסיונות הכושלים שלי להבין אותו. אך מתוך הקושי ובתוך תהליך ארוך שלנו ביחד, קרה דבר יפה.
שוקה אהבה מאוד את יוחאי. בכל פעם שהיה נכנס לחדר הטיפולים הייתה קופצת עליו ומלקקת אותו בפניו, תוך שהוא צורח מהתלהבות וחושש בו זמנית. הוא אהב שהייתי יושבת על השטיח, כך יכול היה לשבת עליי ולהאכיל את שוקה כשהוא מרגיש בטוח ומוגן. עם הזמן יצר איתה קשר מיוחד במינו, שבו שוקה הבינה אותו והוא אותה. הוא היה קורא לה "קוטה" וכשרצה שתשב היה אומר לה "טי" או פשוט מסמן לה עם האצבע והיא הייתה יושבת (ניסיתי לעשות איתה אותו דבר מספר פעמים אך זה פשוט לא עבד). הם היו משחקים יחד בכדור או בסנאי שלה, כשאני יושבת מן הצד ומביטה בהם והחדר גועש מהתרגשות ושמחה. אפילו בציורים שלו היה יוחאי מצייר את משפחתו כששוקה לצידם. אמו הייתה מספרת שכל השבוע בין מפגש למפגש, לא חדל מלדבר על שוקה ועל ההמתנה למפגש הבא איתה. זה היה שלהם בלבד.
הקשר של שוקה ויוחאי היווה עבורי מודל. מתוך ההתבוננות בהם אט אט הבנתי שהמילים פחות חשובות וניתן להסתדר בלעדיהן. התמקדתי בניואנסים הקטנים שהיו ביננו: העוגייה, החיבוק, החיוך, המבט.. קראתי את יוחאי דרך משחק ויצירה, ולעתים שיקפתי לו את הקושי שאני חשה אל מול היעדר המילים, ואת החוויה שלו אל מול חוסר ההבנה של הסביבה.
בתחילת התהליך, בקשר שלי עם יוחאי התקיים שחזור של חוויית אי ההבנה אותה יוחאי חווה מדי יום ביומו מול הסביבה. אך נוכחותה של שוקה בטיפול אפשרה דבר שאולי לא היה מתאפשר בלעדיה. יחד הם יצרו שפה משלהם. החיבור החזק שהיה ביניהם יצר אצל יוחאי התרגשות וציפייה להגיע אל חדר הטיפולים ולפגוש בשוקה כל פעם מחדש, כך גם התגבר על תחושת השונות שליוותה אותו בשגרת היומיום ולמד לדעת שיש מישהו בעולם שמבין אותו. גם אני יצאתי נתרמת מהתהליך עם יוחאי. הוא לימד אותי כיצד אפשר לדבר גם ללא מילים.
