אני רואה אותך דרך העיניים של שוקה..

​

​

דניאל (שם בדוי), ילד מיוחד במינו אשר נכנס לי עמוק אל תוך הלב. ילד שחווה ונחשף

לאלימות קשה בתוך ביתו. הגיע אליי לטיפול בהיותו בן 5, ויחד יצאנו למסע משותף, תהליך

אשר נמשך שנתיים.

 

במפגשים הראשונים שלנו, של דניאל ושלי, הכרתי ילד ביישן, שקט, מופנם, שלא הרבה

לדבר. הוא קצת חשש משוקה הכלבה, אבל דרך משחקים והאכלה החל להתקרב אליה ולחוש

בטחון מולה. במהרה העניק לה את הכינויים: קטנטונת ותינוקת, והתייחס אליה ברוך

ובעדינות. בכל מפגש דאג להגיש אל פיה את קערות המים והאוכל על מנת להשקותה ולהאכילה, ביקש שאקנה לה עוד משחקים ושאל אם יש לה מיטה ושמיכה משלה. הוא התנהג אליה כמו הורה אל תינוקו הרך, הדואג לצרכיו ומעניק לו חום ואהבה. בכל מפגש ליטף וחיבק אותה ברכות, אמר לה שהוא אוהב אותה, ונהג בה בזהירות מרבית כדי לשמור עליה.

 

יצירת הקשר ביני לבין דניאל הייתה איטית יותר. זמן רב לקח לפני שהחל לשתף אותי במשחקים שלו, ועד שהחל לדבר על נושאים אחרים חוץ משוקה. כאשר ניסיתי להביע כלפיו חום וקרבה, או כאשר אמרתי לו עד כמה הוא ילד מקסים וחמוד, הוא היה עונה לי ברוגז: "אני לא חמוד, אני עצבני! אני לא רוצה להיות חמוד!" או, "את לא חברה שלי, את גדולה ואני לא חבר של הגדולים!". לפעמים כשהיה עולה נושא של כאב, הוא היה אומר "אף פעם לא כואב לי, גם אם מרביצים לי". 

 

לאט לאט דניאל החל לחבק אותי, לשתף אותי במשחקים, לומר לי שהתגעגע אליי ולדבר על נושאים אחרים חוץ משוקה. ממפגש למפגש כשהקרבה ביננו הלכה וגדלה, התרגשתי וחשתי כי נוצר ביננו אמון, אך במקביל להתקרבות ביננו חל שינוי בהתנהגותו כלפי שוקה..

 

כשדניאל רכש תחושת בטחון ומוגנות במרחב הטיפולי, עם שוקה ואיתי, נולדה בתוכו היכולת והאפשרות לחשוף את הצד האפל שבו.  כך, התנהגותו כלפי שוקה, שהייתה קודם רכה ומגוננת, הפכה להיות אגרסיבית ותוקפנית. הוא היה אוחז בה בחוזקה כשהחליט לקבל ממנה חיבוק, עד כדי כך שנראה כאילו הוא חונק אותה והיא מנסה להימלט מידיו, היה מושך אותה בקולר כאשר רצה שהיא תתקרב אליו, היה מאכיל אותה ומנסה לסגור את פיה כדי לראות מה יקרה.. באחד המפגשים ניסה לבעוט ברגליה תוך כדי משחק כדי לעזור לה לקפוץ גבוה. הוא שאל שאלות רבות כמו: האם היא בוכה לפעמים? והאם כואב לה? האם אני כועסת עליה? ומה יקרה אם יתלוש לה שערות מהשפם?..

 

מה בעצם קרה בחדר הטיפולים? דרך חלוקת תפקידים, דניאל שחזר את יחסיו עם אביו, כיוון שזו הייתה המציאות לתוכה גדל, ולמד כי אלה הם יחסים נורמטיביים בין אב לבנו. דניאל ראה בשוקה תינוקת קטנה ופגיעה, ולמעשה ראה את עצמו בדמותה. הוא שם אותה בתפקיד הקורבן, כשהוא לקח על עצמו את תפקיד התוקפן.  אני הייתי בתפקיד האם של שוקה, אם שדואגת לילד שלה, ויחד עם זאת מתקשה בשמירה עליה. כמובן ששוקה לא נפגעה באופן ממשי, אך האווירה בחדר והחוויה הרגשית היו של פגיעה ושל כעס.

 

הבנתי כי עליי לפעול במהרה בדרך שתאפשר לדניאל להוציא את האגרסיות האצורות בתוכו מבלי לפגוע בסביבה ובעצמו, ולאפשר לו חוויה שבה ניתן לבטא תוקפנות בצורה מווסתת ומבלי שתהיה הרסנית. לכן במפגשים הבאים, כאשר התנהג אל שוקה בתוקפנות, מיד עצרתי אותו. לפעמים ניגשתי אליו פיזית וחיבקתי אותו כדי שיפסיק, כאשר אני לוחשת באוזנו ברוך ובאסרטיביות: "אתה פוגע בה ומכאיב לה. וכשאתה פוגע בה, אתה פוגע בעצמך. אני פה שומרת עליך וגם עליה. היא קטנה ואתה גדול, וגם אתה צריך לשמור עליה". בפעמים הראשונות הוא שתק במבוכה, ונראה קצת מבולבל, ופעם אחת אף ביקש לסיים את המפגש כאשר קטעתי את מעשיו.

 

במפגשים שבאו לאחר מכן, פעלתי בגישה אשר בה בדרכים שונות מצאנו דרך לבטא את התוקפנות שבדניאל, באופן בטוח ולגיטימי. באחת הפגישות הבאתי עמי חימר, ואמרתי לו "בוא נוציא את הכעס על החימר". היכינו את גוש החימר באגרופים. לפעמים כשרצה לשחק עם שוקה או לחבק אותה, הראיתי לו כיצד אפשר לגרום לה לבוא מרצונה וכיצד ניתן לחבק וללטף אותה בצורה נעימה מבלי שהיא תברח. מפגישה לפגישה, בהדרגה, גילויי האגרסיביות כלפיה הלכו ופחתו. הוא הפנים כיצד יש  לגשת אליה ובגאווה היה אומר לי "תראי איך אני עושה כמו שלימדת אותי, והיא באה לתת לי חיבוק!". הוא החל לתעל את התוקפנות הקיימת בו למשחק. לפעמים בתחילת המפגש היה רץ וצועק לי "עכשיו את מפלצת, ואת צריכה לתפוס אותי!!". בכל מפגש היה מוציא משחק של חיילים וכלי מלחמה, ואומר לי "עכשיו נעשה מלחמה" ואז היה מפיל את החיילים שלי ואומר "אני ניצחתי! הרגתי אותך ועכשיו את מתה!". לאט לאט החל לדבר ברגשות חיוביים, עד שבאחד המפגשים אמר לפתע: "אני רואה אותך דרך העיניים של שוקה".

 

מבחינה טיפולית מתואר כאן מקרה של ילד בגיל הרך עם פגיעה רגשית קשה ועמוקה לאחר שגדל בבית בו המציאות אכזרית עד מאוד. השילוב של הטיפול הרגשי ביחד עם בעל החיים אפשר עבודה במספר היבטים. הוא זימן לתוך החדר ניסיון של שחזור יחסי קורבן-תוקפן ואפשר ליצור מיד לאחר מכן חוויה של תיקון שלרוב אינה יכולה להתקיים בתנאי מציאות, שבה הקורבן ניצל מפגיעה. הוא יצר הזדמנות ללמד את המטופל כיצד לבטא את יצר התוקפנות החזק הקיים בו, בדרכים המותאמות חברתית ואינן פוגעות בעצמו או בסביבה. הוא היווה מודל של הורות בטוחה ומיטיבה, כאשר אני, המטפלת, בתפקיד האם המגוננת והמצילה עבור ילדה- שוקה. הוא פתח צוהר עבור הילד, לחוות וליצור קשר בטוח ומיטיב, המכיל בתוכו, אמון, חום, אהבה, דאגה, קרבה, ובטחון, הן עם בעל החיים והן עם המטפל.